גזר דין בתיק גמ"ר 450-11-09

לאחר שנשמעו ראיות בתיק החלטתי להרשיע הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, היינו גרימת מוות בנהיגה רשלנית.

קבעתי כי הנאשם לא שמר מרחק מרכב המאזדה שנסע לפניו והתנגש בעוצמה עם חזית רכבו במאזדה, וזאת ביום 22.1.09 בסמוך לשעה 15:30, בכביש 557 ממערב למזרח, לכיוון צומת "אבני חפץ".

קבעתי כי הנאשם גרם למותו של המנוח בני בלומנקרנץ ז"ל, חייל מילואים בן 26 ביום התאונה, בעת שנהג במהירות מופרזת ובעת שלא שמר מרחק ונכנס ברכב המנוח חזית באחור.

מעיון ב-ת/5 (תמונות מספר 17 עד 20) עולה כי הפגיעה מאחור היתה קשה, קטלנית, גרמה להרס כל הרכב של המנוח - מאחור ועד למקום ישיבתו בכסא הנהג.

התמונות מצביעות על מהירות מופרזת וקטלנית, באופן שלא משאיר ספקות שמדובר במהירות של לפחות מ- 160 קמ"ש.

הרשלנות של הנאשם אינה רגעית ואינה נובעת מחוסר שימת לב של שניות, אלא זוהי רשלנות רבתי שעל בית המשפט להתייחס אליה בבואו לגזור את דינו של הנאשם.

למנוח לא היתה כל תרומת רשלנות לתאונה הטראגית, ובמהלך המשפט הבנתי מהעדים ומחומר הראיות כי המנוח נהג בזהירות רבה, במהירות המותרת ובהתאם לתנאי הדרך. צורת נהיגתו היתה כל כך זהירה שגרמה למומחה ההגנה לפרש נהיגה זו כהססנות מצד המנוח או כרשלנות תורמת לתאונה, פירוש שלא מקובל על בית-המשפט.

אכן בבואי לגזור את דינו של הנאשם אני קובעת על סמך חומר הראיות שבפניי, ועל סמך עדותם של עדי הראיה, כי הצורה בה נהג הנאשם בהתקרבו לצומת, צומת המוגדר כמסוכן, גרמה לתאונה הקטלנית ולאובדן חיי בחור צעיר, מלח הארץ, שלא תרם כלל לאירוע התאונה ואין לו כל תרומת רשלנות שניתנת לציון.

לנאשם 32 הרשעות קודמות ב- 20 שנות נהיגה. בעברו עבירות מהירות ואינני יכולה לקבוע חד משמעית כי עברו של הנאשם לא מצביע על מסוכנות.

במסמכים שהגישה ההגנה בסיכומיה נמצא מכתב מסגן ראש המועצה האזורית שומרון, מחזיק תיק הבניה, בו הוא כותב:

"לפני כחודש נהרג חייל אשר נפגע במהלך פניה מצומת אבני חפץ לכיוון מערב מרכב שהגיע ממזרח. במידה והצומת היתה בטיחותית יש סיכוי רב שחיי האדם היו ניצלים".

אינני מסכימה כלל וכלל לאמור במכתב של סגן ראש המועצה. אם נאשם שמתקרב לצומת לא מאט, לא מבחין ברכב למרות שיש לו שדה ראיה פתוח, נוהג במהירות גבוהה ומופרזת מעל 120 קמ"ש לפחות, "צומת בטיחותית" לא מונעת הצלת חיי אדם באם הנוהג ברכב נוהג ברשלנות רבתי. לא רק צומת זו ראוי לתכנון ולבצוע מחדש, אלא מספר רב של צמתים בארץ, אבל כשיש נהגים שלא מצייתים להוראות החוק, גם עיצוב צומת מחדש לא יכול למנוע מצב בו הנאשם הכניס את עצמו וגרם לו באורח נהיגתו.

כבר נקבע ב- ע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל, ע"י כב' השופט הנדל, כי "נהיגה אלימה בכבישים הפכה לרעה החולה של תקופתנו. בתי משפט מצווים להחמיר עם עברייני תנועה כי יש להירתם למניעת התופעה ולהגן על בטחון הציבור ושלומו, למרות שהנאשמים יכולים להיות אנשים נורמטיביים, אנשים מן הישוב".

במספר תיקים של בית-המשפט העליון נקבע כי על בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי דין מחמירים. ככל שהתוצאה הקשה חמורה יותר, יפחת משקלן של הנסיבות האישיות.

מצאתי כי רשלנות הנאשם היא חמורה. הנאשם נהג במהירות מופרזת, לא האט לפני צומת מסוכן ובכך קופחו חייו של אדם צעיר, ונגזר דינם של בני משפחתו והוריו העומדים מנגד, להיות שקועים באבל ובשכול כל חייהם.

כבר קבעתי במספר פסקי דין שיש להעלות את רף הענישה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, כשהנסיבות הן חמורות. רק בשלב הטיעונים לעונש הביע הנאשם רגשי צער למשפחה, אולם במהלך המשפט ניתן היה להבין כי אינו מבין את חומרת מעשיו ואת אורח נהיגתו הרשלני.

אני סבורה כי במקרה שלפניי יש להטיל על הנאשם את העונש המירבי הקבוע בחוק, גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות כפי שפירטה הסניגורית המלומדה בטיעוניה לעונש אין להתחשב.

צר היה לי להאזין לסניגורית שפירטה את הנזקים הכלכליים שנגרמו לנאשם עקב התאונה, שכן המשפחה שאיבדה את המנוח היתה מוכנה שייגרם לה כל נזק כלכלי ואפילו הגבוה ביותר, ובלבד שהמנוח יישאר בחיים.

לאחר ששקלתי ועיינתי בפסיקה שהובאה בפניי, ומאחר וביהמ"ש העליון קבע כי תאונות דרכים מרובות נפגעים הפכו חזון נפרץ ועל בית-המשפט לתרום בענישה מחמירה את תרומתו לצמצום מימדיה של מציאות נוראה זו, אני דנה את הנאשם לעונשים כדלקמן: